כשהאהבה מדברת בשפה של ביקורת

על ביקורת ביחסים בין הורים וילדים בוגרים- ביקורת כלפי ילדים בוגרים

נועה, בת 38, נשואה ואמא ל 3 מרגישה כבר כמה חודשים שממש לא טוב לה במקום העבודה שלה.
כבר 4 שנים שהיא מנהלת שיווק, בתפקיד בכיר, מרגישה שחוקה ולא מתוגמלת כראוי.
בשבועות האחרונים היא מהרהרת באפשרות לשנות כיוון.
היא מגיעה לביקור אצל הוריה ומשתפת אותם "אני מרגישה שאני כבר לא יודעת אם העבודה הזאת מתאימה לי.

אני קמה בבוקר בלי חשק, ואני חושבת אולי לעשות שינוי."
דממה בסלון. אבא שלה מסתכל עליה ועיניו מצטמצמות ואמא נושמת בכבדות ואומרת:
"נועה, מה הסיפור? זה לא הזמן לשינויים. כמה פעמים אמרתי לך שאת חייבת ללמוד להחזיק מעמד?
את תמיד בורחת כשקשה לך. גם בתואר הראשון כמעט ויתרת, וגם אז אמרתי לך שאת צריכה יותר התמדה והנה זה הוכיח את עצמו"

נועה מתכווצת הפנים שלה מאדימות והיא אומרת בכעס."                                          
אמא, אני לא אמרתי שאני עוזבת מחר. אני רק משתפת אתכם."
אמא שלה עוד לא שומעת את המילים האחרונות וכבר ממשיכה:
"אני פשוט דואגת לך. את לא יכולה כל פעם לחפש מה לא טוב.
יש לך עבודה טובה, תנאים טובים. את צריכה להעריך את מה שיש לך."
נועה מרגישה שהאוויר סביבה דחוס. היא ממש זועמת אך אומרת באיפוק:
"את יודעת, אמא, כל השבוע אני מתלבטת אם לספר לכם. אני באה לכאן ומשתפת אתכם
רק רוצה שתדעו מה עובר עלי שתקשיבו לי וישר את מתנפלת."
אני מקשיבה לך," אני ממש מקשיבה לך ואני פשוט אומרת לך את האמת."                                    
"מה זה האמת? אני מספרת לך שקשה לי ואת ישר מסבירה לי מה אני עושה לא נכון,
אפשר פעם אחת שתתאפקי?"                                                                                               
"מה זה תתאפקי? אסור לי להגיד לך את דעתי?"…

אחד המקומות הכואבים ביותר ביחסים בין הורים וילדים בוגרים הוא המקום שבו במקום קרבה נוצרת ביקורת.
הורה אומר:

"אני רק אומר לך את זה לטובתך." והילד הבוגר שומע: "אתה לא מספיק טוב כמו שאתה."
ביקורת היא אחת השפות השכיחות והמשפיעות ביותר על היחסים בין הורים וילדים בוגרים.
מתחתיה מסתתרים רגשות של דאגה, פחד, אכזבה, כאב, צורך בהכרה או ניסיון נואש לשנות משהו שמרגיש קשה מדי לשאת.
דווקא משום שהקשר בין הורים וילדים הוא קשר כל כך עמוק, לביקורת יש כוח גדול במיוחד.

ביקורת נוגעת עמוק בחוויית הערך העצמי שלנו. היא אף פעם לא נעימה לנו. היא תמיד מייצרת חוסר נוחות.
עם זאת כאשר אדם זר מבקר אותנו, אנחנו יכולים להרחיק מעליינו את הדברים ולומר : "זו רק הדעה שלו."
כאשר הביקורת כלפינו מגיעה מההורה שלנו, היא נוגעת במקום עמוק ביותר.
ילד בוגר לא שומע רק את המשפט שנאמר עכשיו.

הוא שומע בתוכו קולות ישנים:
"אני מאכזב."/ "לא רואים אותי כפי שאני." /"לא באמת אוהבים אותי".
בגלל ההיסטוריה המשותפת, המילים בהווה נושאות איתן מטען מהעבר ותחושת הערך העצמי מתערערת.

אז למה הורים מבקרים ילדים בוגרים?

ביקורת הורית לא מעידה על חוסר אהבה. היא דווקא צומחת מתוך קשר עמוק מאוד, קשר שיש לו השפעה עליינו,
קשר שאכפת לנו ממנו ויש בדבר שעולה משהו מאיים עבורנו.
קושי מרכזי וגדול של הורים הוא שהם ממשיכים להחזיק אחריות כלפי הילד גם כאשר הוא כבר בוגר.
תחושת האחריות ההורית שהיתה חשובה ומרכזית כל כך בעבר, נשארת בעינה למרות שכבר אינה נחוצה וכבר לא מתאימה.
ואז נוצר בלבול: בין אכפתיות לבין התערבות. בין רצון להציע הצעה לבין הנסיון להכתיב.

"אמא של נועה תגיד –"אני רק רוצה לעזור"
ובצד השני אצל נועה תתעורר חוויה של "את לא סומכת עלי." "
"את חושבת שאני לא מסוגלת לנהל את החיים שלי נכון."

הפער הזה לא מעיד על כוונה רעה או רצון לפגוע בנועה או להקטין אותה,
הפער הזה נובע דווקא מכך שמה שנועה מבקשת לעצמה משפיע על אמה ומאיים עליה, מדאיג אותה היא מרגישה אחריות וחוששת מהתוצאות.

ביקורת מעוררת התנגדות כיוון שהיא נוגעת בצרכים שהעמוקים שלנו-
להיות אהובים, להיות נראים, להיות מובנים, שיכירו במאמצים שלנו, שיראו את הטוב שבנו.

כאשר הילד הבוגר מרגיש שלא רואים אותו  זה סוגר ומכווץ אותו. הוא מרגיש מותקף ובתגובה עשוי להתגונן בדרכים שונות.
להתקיף או לבקר בחזרה, להתרחק, להמנע מהקשר. ילד בוגר ששומע ביקורת מהורה יכול להגיב:                                                                            
"אתה תמיד חושב שאתה יודע הכול." "את אף פעם לא מרוצה ממני." "עזוב, אין טעם לדבר איתך".
אצל הילד הבוגר מופעלת עכשיו הגנה כנגד חווית ההתקפה.

כשהורה פוגש משהו שמערער את תחושת השליטה שלו, את מה שהוא יודע וחושב על החיים.
כשהורה רואה את הילד שלו מתקשה, בוחר אחרת ממנו, עושה טעות או נמצא במקום שמעורר בו דאגה הוא רוצה להגן.
הוא רוצה למנוע כאב. הוא רוצה להעביר ניסיון חיים. הוא רוצה לעצור חוויה שנראיית לו בעייתית
ובעצם חווה חוסר אונים על המגבלה שלו כהורה שכבר לא יכול לנהל את ילדיו ולהוביל אותם בדרכו.  
                                                  
ביקורת היא הדרך שמסיטה את ההורה הבוגר כך שבמקום להתייחס לחוויה הרגשית המציפה שעולה בו- חוסר אונים,
חוסר שליטה, הוא מעביר את תשומת הלב לילד הבוגר ובעצם מאשים אותו והופך אותו לאחראי למה שמערער על תחושת הבטחון שלו.
הפוך על הפוך-מה שמגיע באמת מרצון טוב לעצור חוויה פוגעת הופך להיות לפגיעה עצמה.

הביקורת מסתירה לא פעם רגש פגיע יותר:
מתחת לביקורת של הורה יכול להיות:
"אני מפחד שלא תסתדר."
"אני מפחד שלא תצטרך אותי."
"אני מתגעגע למקום שהיה לי בחיים שלך."
"אני רוצה להרגיש חשוב לך."

רגשות פגיעים קשה לנו יותר להביא. למשל:
קל יותר להגיד: "לא אכפת לך."
מאשר: "אני מתגעגע אליך." 
קל יותר להגיד: "אתה לא יודע להיות הורה."
מאשר: "כאב לי שלא הרגשתי אותך שם."

כשביקורת הופכת לשפה קבועה היא יוצרת התרחקות.

הילד הבוגר מתחיל לצמצם שיתוף: "עדיף לא לספר להם." עדיף לשמור מרחק.
ההורה מתחיל ללכת על ביצים: "אי אפשר להגיד לו כלום."
וכך נוצר מעגל הרסני ופוגעני שלוכד בתוכו את ההורה והילד – ככל שההורה מרגיש רחוק יותר הוא מנסה יותר להשפיע.
הוא ביקורתי יותר ועכשיו גם יאמר- אתה לא מגיע לבקר, לא אכפת לך….
ככל שהילד מרגיש שמבקרים אותו יותר הוא מתרחק יותר. אבסורד כואב כי שני הצדדים בעצם רוצים את אותו הדבר-
להרגיש קרובים.

הדרך לצאת ממעגל הביקורת אינה בכך שלא תהיינה יותר דעות שונות. יחסים קרובים אינם יחסים ללא חילוקי דעות.
השינוי מתחיל כאשר עוברים מהשאלה:
"מי צודק?"
לשאלה: "מה קורה כאן?"

השינוי מתחיל כשמוותרים על שליטה לטובת נוכחות.
במקום: "למה אתה עושה את זה?"
אפשר לשאול: "מה חשוב לך בבחירה הזו?"  
               
במקום: "את תמיד מגזימה."
אפשר לומר: "אני רוצה להבין למה זה היה כל כך משמעותי עבורך."

כדי להיות בקרבה נצטרך לוותר על השליטה. נצטרך להתמודד עם הדאגה והבהלה שלנו באופן אחר ולא דרך השלכתה על הילד הבוגר.
כדי להיות בקרבה חשוב שנתחבר לסקרנות שלנו. לחלק שבנו שרוצה ללמוד, להבין, לדעת ממקום לא שיפוטי.

ביקורת, אחריות ואהבה

להפסיק לבקר לא אומר להפסיק להיות אדם עם דעה. הורה לא צריך למחוק את עצמו.  
מערכת יחסים בוגרת דורשת מעבר: מהניסיון לשנות את האדם השני אל הניסיון להבין אותו.
מהתפקידים: "הורה שיודע" ו"ילד שצריך לקבל" למפגש בין שני אנשים, שני בני אדם.
הריפוי מתחיל כאשר יש מקום לשני אנשים שונים, בוגרים, אחראים לחייהם.