מתח ועלבון

נזכרתי בארוע מבאס, שאני כל כל מצטערת עליו, שקרה קצת אחרי שילדתי את הבן הבכור שלי. בהשפעת ההורים שלי קנינו בית בחדרה. לא ממש לידם אבל בעיר שהם גרים בה, שבה גם נולדתי. הם רצו כל כך שנהיה לידם, שיוכלו לעזור, הבית נראה מעולה, מחיר סביר מאד- קנינו. מגיל 14 אני לא גרה עם ההורים למעט תקופות מעבר קצרות . זה הלחיץ אותי לעבור לגור קרוב להורים אז הייתי דרוכה וחששתי. ממה חששתי? שאהיה חשופה, שיתערבו בחיי, שיביעו דעות, שיבואו כל הזמן ועוד כל מיני דברים.

הייתי כבר בת 32 ימים ספורים אחרי הלידה, נכנסנו לגור בבית הזה ישר מבית היולדות ופתאום דפיקה בדלת- אמא שלי עם סירים. עם כל האוכל הטעים שאני אוהבת. חיוך גדול מבט של שמחה והתרגשות בעיניים. אני זוכרת את הכיווץ בבטן שלי ואיך קפצתי כנשוכת נחש וזרקתי אוטומטית מהבטן- ״את לא יכולה לבוא לכאן בלי לתאם איתי״. רגע של שתיקה. ממש אפשר היה לשמוע איך היא בולעת את העלבון. היא הניחה את המטעמים שהביאה נשארה עוד כמה דקות מתוחות והלכה. זה לא חזר על עצמו. היא לא באה בלי להודיע אבל גם במשך שבועות ארוכים היא ביקושי באה בכלל.

אני לא רוצה לפתוח כאן דיון משפטי ולא לכתוב על מי צודקת. אני באמת ממש מצטערת שכך נהגתי, הלוואי ויכולתי לחזור לאחור. אבל כאן אני רוצה לכתוב על הכאב הזה שקיים ברגעים של ה״תקל״ הזה שבין ילדה בוגרת ואמא שלה. הכאב הזה של פגיעות בלתי נמנעת משני הצדדים. הכאב הזה של ההכרה בכך שיש ביננו כל כך הרבה לא מדובר. היום בת 57 אני מחזיקה את הכאב ואת הפחד של שתינו. אז בת 32 החזקתי רק את הפחד שלי.

מה זה הדבר הזה שיצא לי מהבטן בלי לנסח בלי למצוא דרך עדינה לומר מה חשוב לי? כמו הגנה הישרדותית על הטריטוריה שלי. מוח זוחלי מקדים את האונה הקדמית בהרבה.

אם אתם הורים לילדים בוגרים- מעל גיל 25, רווקים, נשואים, עם או בלי ילדים, אני מזמינה אתכם להצטרף אלי וללמוד את התובנות הבהירות של המודל ׳תנאים של חיבה׳ . התובנות משמשות כמפה להבנה ויצירת שינויים מרחיקי לכת בקשר עם הילדים הבוגרים שלכם. הזדמנות מרגשת לדבר את הרגעים האלו בחיינו. הזדמנות להתבונן ממקום לא שיפוטי על מה שנמצא ביננו לבין הילדים שלנו. הזדמנות מעולה לחשב מסלול מחדש ולהשפיע לטובה על הקשר עם הילדים שלנו. (לדף הקורס לחצו כאן)