נרות חנוכה

ארוע חנוכה שלי, דומה להרבה ארועים מהסוג הזה, שמתרחשים בין הורים וילדים מבוגרים. כמה ציפיות וכמה מילים לא מדוברות. כל כך הרבה רגשות ומורכבות.

השבוע הגעתי להורים שלי והדלקנו יחד נרות. זה היה נר חמישי. אני והם מברכים ושרים בכל הכוח כמה שירים.

היינו רק שלושתנו למרות שהשבט שלנו גדול בהרבה. אמא שלי דמעה, שרה ובוכה. אבא שאל אותה למה את בוכה? ואני חיבקתי אותה ואמרתי לה- רצית שנהיה כאן כולנו וזה עצוב לך?
אז אבא אמר כן, אצל כל החברים שלנו כל הילדים הגיעו להדליק יחד נרות…

האמת היא שכל שנה באחד הערבים אנחנו מדליקים יחד נרות וחשבתי להגיד לאחים שלי שנמצא ערב ונפגש להדלקת נרות.
אבל בשבת, ממש לפני ארבעה ימים, בילינו כולנו יום מקסים ביחד. חגגנו 50 לאחיותיי ואיכשהו זה היה ממש יום לפני נר ראשון והחלקתי לתוך השבוע עם האמירה בראש –
"נפגשנו ממש עכשיו אז נדלג על זה."

דגדג לי בפנים אולי זה מאכזב את אמא אבל הרפיתי.
כששאלתי את אמא שלי באחד הערבים אם הם הדליקו נרות,
היא ענתה לי שלא וגם אמרה – ״לא בא לי…״
שאלתי למה לא בא לך? היא לא ענתה ואני הרגשתי בגוף אבל שוב הרפיתי.

כמה דברים חשובים שאני רוצה לכתוב כאן:

1. אני מצטערת שעשיתי חשבונות מהסוג שעשיתי כי ההורים שלי בני 87 ומי יודע…ובכלל למה להתקמצן במפגשים?
2. למה אמא לא אמרה שהיא רוצה שנדליק יחד נרות? למה חיכתה שזה יבוא מאתנו?
   המלצה – תמיד, אבל תמיד, רצוי מאד להגיד מה אני רוצה ומקסימום לא יענו לבקשתי.
   הצטערתי בשבילה שהציפיות ניצחו אותה. וגם הצטערתי לפגוש את המשפט המרמז- ״לא בא לי״ במקום אמירה ברורה על מה הייתה רוצה( צליל של קורבנות במקום צליל של נוכחות)
3. היה ממש כייף להדליק נרות שלושתנו, לשיר ולשמוח יחד. כל כך הצטערתי שברגע הזה אמא לא הצליחה לראות את מה שיש והתמקדה במה שחסר.

הלוואי הלוואי שתצליחו להתמקד ב"יש" במה שקורה לטובה עם הילדים, גם אם זה לא בדיוק כפי שהייתם רוצים. כדאי לכם להצטרף אלי ולמצוא דרך מלך ביחסים עם ילדיכם. (לדף הקורס לחצו כאן)

בתמונה אמא שלי בערב חנוכה הזה