המשיכה למקרר

אני נכנסת לבית של ההורים שלי ונגשת ישר למקרר. מן אינסטינקט כזה לחפש את התבשילים הנפלאים של אמא שלי.

אני כבר באמצע שנות החמישים שלי ועדיין המשיכה הזו למקרר והתמונות של השיש מלא בתבשילים, הריחות העזים של עוגות השמרים ,מה קורה פה שהריחות האלו חיים בתוכי כך בתוכי געגוע עז כל כך ממלא אותי?

אמא שלי כבר בת 87 כבר לא מבשלת כמעט אבל אני לא מתייאשת ובכל פעם חוזרת על אותו הריטואל. בודקת מה יש לאכול וכמהה לתבשילים המזינים שלה.

מצד שני מול המשיכה העזה למקרר יש מן אוטומט כזה שכשאבא שלי מתחיל לדבר ישר נהיה מן וויכוח הוא אוהב להיות צודק ומולו במיוחד כנראה גם אני. הטונים עולים ורק אחרי כמה רגעים אני תופסת את עצמי נושמת ומרגיעה את הדבר הזה שמתפרץ מתוכי. כמו נמרה שמגנה על צאצאיה בכל הכוח.
אני מזהה את חוסר הפרופורציה ומרגישה שוב את העלבון הזה צורב לי בגרון פעמיים- פעם על מה שהיה בעבר ופעם על היום על עצמי שעדיין נעלבת.

זכרונות הבית שלנו מוטבעים בנו לטוב ולרע.
אנחנו פועלים כמו על אוטומט.
מה זה הדבר הזה שקושר אותנו חזק כל כך? למה הריחות והזכרונות הללו נמהלים בכעס ובתסכול?
מה יש בו בקשר הזה שבין הורים וילדים בגיל המבוגר שמטלטל אותנו בחוזקה?
הקשר הזה בין הורים וילדים מתפתח במבנה לא סימטרי. הורה חזק כל יכול מול ילד חלש וחסר אונים לא יאמן איך אנחנו מתקבעים במבנה הזה גם כשאנחנו כבר מבוגרים.

אז אם אתם הורים לילדים מעל גיל 25 30 ארבעים ויותר רווקים נשואים עם או בלי ילדים ואתם נתקלים ברגעים האלו שהילדים שלכם מבלבלים אתכם כי הם רגע כך כמו צפיחית בדבש ורגע אחרי נעמדים על רגליים אחוריות ואם אתם רוצים להשפיע לשנות להתקרב אתם מוזמנים להצטרף לקבוצות ללמידת המודל 'תנאים של חיבה' וליצור שינוי בקשר. (לדף הקורס לחצו כאן)

בואו יש לנו על מה לדבר!