על המעבר מהורות למנהיגות משפחתית

כשהילדים גדלים, גם אנחנו צריכים לגדול

זה כמעט תמיד מפגיש בהפתעה אולי גם בכאב, כשאנחנו מגלים שהילדים שלנו כבר חיים את חייהם. 

הם מקבלים החלטות בלעדינו. הם מקימים משפחות. הם בוחרים בני זוג, מקומות מגורים, דרכי חינוך לילדיהם.

לפעמים הם משתפים אותנו, ולפעמים אנחנו שומעים על החלטותיהם בדיעבד.

ההכרה הזו מכה בנו בהפתעה כי היא נוגעת בנו ובהתמקמות שלנו במשפחה.

היא כואבת כי פעמים רבות אנחנו חווים את השינוי כ״הרעת תנאים״ זזנו מהמרכז לפריפריה וזה לא פשוט לעיכול.

אם נלך לאחור ונזכר בדרך שעברנו עם הילדים נפגוש את הזמן הזה, הרגע שבו נהיינו הורים-רגע הלידה, הזחילה, הצעדים הראשונים,

היום הראשון בגן והפעם הראשונה שהוא הלך לחבר לבד או בעליה לחטיבת הביניים והאהבה הראשונה שלה והגיוס לצבא ועזיבת הבית…

שלבים בדרך שמזכירים לנו שהחיים בתנועה. כל אלו רגעים של התרגשות ולפעמים גם צביטה בלב. 

אבל כשנופל האסימון שאומר, אולי בפעם הראשונה באמת, שהם כבר לא הילדים שלנו במובן שהיו פעם, זה לפעמים מטלטל.

לא משום שהם לא אוהבים אותנו. זה פשוט כי אנחנו מאבדים את הזהות הברורה שליוותה אותנו שנים רבות

ופוגשים שאלה חדשה חשובה

לא שאלה עליהם, על הילדים,

שאלה עלינו-

מי אנחנו עכשיו?

במשך עשרות שנים ידענו בדיוק מהו תפקידנו. היינו הורים.

גידלנו, חינכנו, שמרנו, דאגנו, פתרנו בעיות, קיבלנו החלטות. כל המערכת המשפחתית הייתה בנויה על חוויה טבעית ובריאה.

אנחנו היינו המבוגרים האחראים. הם היו הילדים שתלויים בנו.

זו הייתה אסימטריה הכרחית. ילד זקוק להורה גדול ממנו, חזק ממנו, שיוביל אותו בעולם.

אבל החיים הם תנועה הילדים גדלו, הם יוצאים לעולם ואנחנו? לאן אנחנו הולכים?

לא תמיד אנחנו גדלים גם כן יחד עם השינוי.

חלק גדול מהמורכבות בינינו לבין הילדים הבוגרים שלנו נובע מכך שאנחנו ממשיכים להחזיק בתפקיד שכבר לא מתאים.

לא פעם הורים עדיין רוצים להדריך, לתקן, להסביר, לשכנע, לדעת מה נכון עבורם.

לפעמים מתוך רצון להמשיך ולשלוט לפעמים מתוך הראיה שאני חייבת שילמדו מניסיון החיים שלי. בוודאי מתוך תחושת אחריות.

וזה מפגיש אותנו עם הילדים הבוגרים שלנו שמספרים לנו בדרכים שונות שהם כבר כבר לא מעוניינים בהורים שינהלו את חייהם.

הם דווקא מבקשים מקום שבו יוכלו להיות מבוגרים, לא רוצים להרגיש שוב בני עשר.

הכאב שמפלח את הלב, נחווה בעיקר כעלבון או מרגיש כמו כפיות טובה אכזבה, כעס או האשמה.

אבל בעצם כאן, ברגעים האלו שבהם אנחנו חווים תחושות שמערבבות את הבטן, מתרחש אחד המעברים המשמעותיים ביותר בחיי המשפחה.

אולי הזדמנות מיוחדת עבורנו לקחת צעד ולעשות מעבר. לעשות את-

המעבר מהורות למנהיגות משפחתית.

אני קוראת למי שעושה את המעבר הזה ראש המשפחה.

לא משום שהוא עומד בראש.

לא משום שהוא החשוב ביותר.

אלא משום שהוא מחזיק משהו גדול יותר מעצמו. הוא גם מחזיק משהו רחב יותר מההורות עצמה,

הוא מחזיק את המשפחה. המשפחה כמהות גדולה. הזדמנות לתפקיד חדש שיש ללמוד אותו והוא כולל בתוכו יותר מההורות לילדנו.

⸻

ומה זה אומר?

אני נוטה להסכים עם מה שהרבה אנשים חושבים שמנהיגות פירושה להשפיע. השאלה היא באיזה אופן אנחנו משפיעים?

אני חושבת שכשמדובר במנהיגות המשפחה אולי הכלי המרכזי להשפעה יהיה הוויתור.

הוויתור על האשליה שאנחנו עדיין יודעים טוב יותר מכולם כיצד ילדינו צריכים לחיות.

הוויתור על הצורך שהתמונה שלנו תהיה התמונה הנכונה.

הוויתור על הצדק. הוויתור על הצורך לומר כל מה שנראה לנו הוויתור על המרכז. הוויתור על דרך אחת…

אחת התגליות הכואבות ביותר בהורות לילדים בוגרים היא שלכל אחד מאיתנו יש תמונה אחרת של החיים, רצונות אחרים, העדפות אחרות.

וכשמצטרפים בני ובנות זוג הפערים גדלים.

המקום הראשון שבו אני פוגשת את הפערים נמצא באזור הפצוע והכואב שבין הורים וילדים בוגרים המקום שבו הורים אומרים לי:

“אני לא מבינה איך היא זוכרת את הילדות שלה ככה.”

או

“אבל הרי כל החיים עשיתי הכול בשבילו.” ומולם עומד ילד 

שמספר סיפור אחר לגמרי.

אף אחד כמובן לא משקר

כל אחד חי בתוך עולמו הפנימי ומספר את הסיפור שלו. כהורים כבר למדנו שחשוב שנקשיב לסיפור של הילד שלנו

שיש כאן הזדמנות כי

אין משפחה שבה כולם נושאים את אותו סיפור.

במשפחה תמיד לכל אחד יש הסיפור שלו.

אז מי שלומד איתי כבר יודע שאחת הצמיחות הגדולות ביותר של הורה היא להסכים שלילד שלו יש אמת רגשית משלו, גם כשהיא שונה משלו.

כמה מריבות היו נחסכות אילו היינו מפסיקים להתווכח על השאלה מי זוכר נכון, ומתחילים להקשיב לשאלה מה עבר על האדם שמולנו.

אז אני חוזרת לאומנות הוויתור במנהיגות ההורית, בלהיות ראש משפחה. ושמה פוקוס על הפרידה ממה שהיה. ואם להפרד הרי שתהליך האבל

והפרידה מהעבר הוא צעד מרכזי. במעבר מהורות למנהיגות משפחתית אנחנו עשויים לעבור חוויה של אבל.

כן, אבל.

אבל על כך שהמשפחה כבר לא נראית כפי שדמיינו.

כמה הילדים אמורים להתקשר ולהתעניין,

איך אמורים להיראות החגים,

כמה זמן הנכדים צריכים להיות אצלנו.

איך כלה טובה או חתן טוב אמורים להתנהג ועוד ועוד..

מלא רעיונות על המשפחה

הרבה תמונות בראש ופחות מגע עם מה שיש במציאות.

ככל שהתמונה האידיאלית שלנו נוקשה יותר, כך המציאות מאכזבת יותר.

כשאנחנו לא מסכימים להתאבל על התמונה שלא התגשמה, אנחנו בעצם נלחמים במציאות.

הורה שמסכים ובוחר לעבור לעמדת מנהיג המשפחה,  לא מוותר על החלומות.

אבל הוא מסכים להחליף את השאלה “למה הם לא כמו שקיוויתי?” בשאלה “איך אני פוגש את מי שהם באמת?”

זו שאלה של מי שרוצה להחזיק את המערכת הגדולה ולהיות פחות בפרטים הקטנים. זו שאלה שמאפשרת לקרבה חדשה להיוולד.

במשך שנים רבות חשבתי שהבעיה הגדולה במשפחות היא אשמה.

היום אני חושבת שהבעיה הגדולה יותר היא שאנחנו נשארים שם.

אשמה שואלת 

מי גרם לזה?

מי התחיל.

מי היה צריך להתקשר.

מי פגע.

ליפול לבור של אשמה זה לפעמים בלתי נמנע ואפשר לרגע לפגוש את החלק שלי- שטעה, שפישל, שפיספס

אבל להשאר בבור הזה,זה לא משהו שראש משפחה יכול להרשות לעצמו.

להיות ראש משפחה זה אומר להוביל קו של אחריות. להיות מודל ודוגמא חליפית לחיים שמהותם לקיחת אחריות.

ראש משפחה לא עסוק בשאלה מי אשם.

הוא שואל שאלה אחרת:

מי מוכן לעשות את הצעד הראשון?

הוא מבין שהמשפחה יקרה יותר מהמאבק על הצדק.

יש אנשים שחושבים שאם אני מתקשרת ראשונה, אני מוותרת.

אני חושבת שלפעמים דווקא מי שמסוגל לעשות את הצעד הראשון הוא האדם החזק ביותר במשפחה.

זו אינה כניעה.

זו מנהיגות.

משפחה לא נשמרת ומתחזקת בזכות צדק, 

היא נשמרת ומתחזקת בזכות תחושת ביטחון.

אנשים חוזרים למקום שבו הם מרגישים שמותר להם להיות מי שהם. הילדים הבוגרים ירצו לחזור יותר 

למקום שבו לא מודדים אותם.

לא מחנכים אותם.

לא מתקנים אותם בכל משפט.

מקום שבו גם אם הם שונים, הם מרגשים שייכים, מרגישים חלק מהדבר הגדול הזה שנקרא- משפחה.

בסופו של דבר, כולנו רוצים אותו דבר:

לא שיסכימו איתנו.

אלא שיראו אותנו.

שינסו להבין אותנו.

שיאמינו בכוונות הטובות שלנו.

גם הילדים שלנו רוצים את זה.

ומשום כך, המנהיגות החשובה ביותר במשפחה היא לא היכולת לדבר. והעיקר שנגיד מה שיש לנו לומר.

המנהיגות החשובה במשפחה היא היכולת ליצור מרחב שבו חברי המשפחה לא מפחדים לדבר.

לא מפחדים להיות שונים, להיות בעלי ראיה אחרת ורצונות אחרים. לא מפחדים פשוט להיות מי שהם.

ויש עוד דבר שאני רוצה לחלוק אתכם במחשבות שלי על מנהיגות משפחתית וזה קשור ליכולת לשלנו לשחרר ולסלוח.

סליחה היא תוצאה של תהליך שלם.

אי אפשר לדרוש סליחה.

אי אפשר ללמד סליחה.

אבל אפשר ליצור את התנאים שבתוכם היא מתחילה ורוצה להופיע.

ככל שאנחנו מסכימים לראות את הסיפור הרחב יותר, את מגבלותיהם של הורינו שלנו אלו שאולי כבר לא חיים.

את מגבלותינו שלנו, את העובדה שכולנו פעלנו מתוך מה שידענו ומתוך הפצעים שנשאנו.

ככל שאנחנו מסכימים יותר לראות את הטוב שעשינו, את הטוב בילדנו, משהו בנו מתרכך.

העבר לא משתנה אבל היחסים שלנו עם העבר משתנים.

וזה משנה גם את העתיד.

אני חושבת שהגיע הזמן לדבר על תפקיד חדש של הורים.

את התפקיד לגדל ילדים.

כבר עשינו.

התפקיד לבנות משפחה.

זו משימה אחרת לגמרי.

היא דורשת מאיתנו לעבור מהובלה מתוך סמכות להובלה מתוך דוגמה אישית.

מהניסיון לשנות את הילדים לנכונות להשתנות בעצמנו.

מהצורך להיות צודקים ליכולת להיות סקרנים.

מהיאחזות בתמונה האידיאלית לפגישה אמיצה עם המציאות.

מהאשמה לאחריות.

מהמאבק על מי צודק לבחירה במה שמקרב.

אולי זו המשמעות העמוקה ביותר של להיות ראש המשפחה.

לא האדם שיושב בראש השולחן.

לא האדם שמקבל את כל ההחלטות.

אלא האדם שמוכן להחזיק את התקווה גם ברגעים שבהם נדמה שהמשפחה מתרחקת.

האדם שמבין שהשפעתו כבר לא נובעת מהכוח שהיה לו פעם כהורה, אלא מהאדם שהוא בוחר להיות היום.

כי ילדים בוגרים כבר לא זקוקים לנו כדי שננהל את חייהם.

אבל הם עדיין זקוקים, אולי יותר מאי פעם, למשפחה שיש בה מקום לחזור אליו.

להנהיג את המשפחה פרושו

לגדל בית פנימי, משפחתי, שבו גם אנשים מבוגרים ירגישו שהם רצויים, שייכים ואהובים.