עוזבים את הקן

מסביבי זה קורה לעוד ועוד חברות- אחד נסע לחו״ל ל״טיול הגדול״. שניה עברה לגור עם חבר במדבר. שלישית מתחתנת בעוד חודשיים והגדול סטודנט להנדסת חשמל בטכניון. הם בני בין 22-30 והבית מתרוקן. אצלי זה ממש כמו אקורדיון. חודש חודשיים הם כאן ואז אני מבשלת, מארגנת את הבית, מארחת מאחורי הקלעים את החברים שלהם, יוצאת איתם לקניות, יושבים בבית קפה או סתם מתחבקים מול הטלויזיה ואז פתאום שקט.

אנחנו כאן שנינו אני ואמיר מגששים את הדרך אחד לשניה שואלים כמעט כל יום דיברת עם גאיה? תומר התקשר? החדרים ריקים אנחנו מארחים את החברים שלנו כאילו היינו צימר נחמד בגליל. הקירות מדברים אותם. לפעמים אני נכנסת לאחד החדרים להרגיש את התמונה האחרונה שנשארה איתי. חולצה שנקברה בכביסה מזינה אותי בריח שלו. שיחות טלפון מתוקות ומשמחות אבל לא ממצות. אני יודעת מה קורה איתם אבל לא חיה את זה איתם. ממש תקופת מעבר עם סימפטומים של התרגשות לצד עצב, מתח ועלבון לצד התרוממות רוח. קירבה גדולה לצד קינאה קלה על שותפות ושותפים אחרים שממלאים אותם במקומי.

הזמן הזה שילדים עוזבים את הבית ממש מאתגר. הוא מזמין אותנו למפגש מחודש עם עצמנו. כמעט כאילו אנחנו נולדות מחדש. התהליך הזה של ההתבגרות שלהם והמובחנות הגדלה ביננו לבינם היא הפנים העמוקות של האהבה. היא התזכורת לפצע או לכאב מהעבר הרחוק שלנו, ההינתקות המאוחרת מחבל הטבור, שעד היום יתכן וצלקתו טרם התאחתה. כמו גלגל בתוך גלגל והגדילה שלהם מובילה להתקשרות עמוקה יותר לעצמנו ולחיינו שלנו.

בתמונה רגע של חסד בליל הסדר האחרון, בין לבין הנסיעות שלהם

זו תנועת החיים במיטבה. ואם אנחנו רוצות להיות טובות לעצמנו ואליהם נרצה להגיב על תנועת הילדים מאיתנו והלאה בחיוב, בקבלה והכלה של סערת הנפש הפנימית שלנו ובברכת הדרך למרות הצביטה שבלב.

בסדרת ההרצאות על העץ הנדיב העץ הפולני ומה שביניהם נגע בסוגיות של נתינה קבלה ולקיחה וגם בסוגיות של קירבה ומרחק בתוך היחסים המשתנים. בואו! יש לנו על מה לדבר (לדף הקורס לחצו כאן)