נעלבתי, ממש נעלבתי

לפני חודשיים היא היתה במשבר.
ניהלנו שיחות ארוכות, השתדלתי להיות זמינה כמה שיותר. הקשבתי, התמסרתי, הרגעתי כששאלה וגם נתתי עצה. הרגשתי שאנחנו חוצות יחד רכס גבוה כתף אל כתף. חוויתי את הבת שלי, נעה בין השבר לעוצמה, הרגשתי גאווה על הדרך שבה צלחה את המשבר ושמחתי מאד להיות לה לעזר.

ואז מגיעים ימים טובים שלה והיא פורחת ואני מרגישה איך היא נשמטת לי. השיחות מדלדלות הופכות שטוחות יותר. לא תמיד יש לה זמן. לפעמים אני מרגישה שהיא עסוקה מידי בשביל לדבר עם אמא שלה.

מוכר לכן/ם? תשארו איתי להמשך כי יש לי הרבה מה לומר ואולי זה יעזור גם לכם. מרירות קטנה מתגנבת אלי, מתיישבת לה בתוכי. אני מרגישה שזה משפיע עלי. היא כבר לא צריכה אותי ואני מסננת לעצמי – איזה מן ילדה זאת רק כשהיא צריכה אותי היא נחמדה אלי.
האמת כמובן הרבה יותר עשירה ומורכבת. ביני ובינה יש כל כך הרבה אינטראקציות קרובות ופתוחות ואחרות מרוחקות ומכאיבות. כשאני נפגעת אני ישר מתנדבת גם להרגיש מנוצלת. אבל לא פעם אחרי זמן מה אני יכולה לשים את האצבע על הטריגר- מה שאמרתי או איך שאמרתי שהפעיל אצלה את הקוצים את הצורך לבודד את עצמה בטריטוריה הפרטית שלה.

הריקוד ביננו לבין הילדים שלנו, זה שנע בין המרחב הפרטי של כל אחד מאיתנו למרחב המשותף שלנו, מכושף ומכשף. אנחנו לפעמים כמו פיל בחנות חרסינה. לא ערים לניואנסים ובעיקר לתנועה שמבחינה אותנו זו מזו, זה מזה. כל כך רגילים לראות בהם חלק מאיתנו. ממש תהליך גדילה מייסר.

בקבוצות שלנו אנחנו מדברות הרבה על הריקוד הזה, ריקוד החיים הזה. איך להשאר קרובים גם כשהילד שלי מתרחק?
איך לריב ולא להתנתק?
איך לכעוס וגם לחבק?
איך לשמור על עצמנו שלא כל כך מהר נפגע?
איך להבין את התנודות?

אם אתם הורים לילדים בוגרים בני 25 ומעלה, רווקים, נשואים עם או בלי ילדים ואתם חווים משהו מהסיפור שלי, מקומכם ממש איתנו.
בואו למפגשי למידה מעשירה, פותחת ראש, פותחת לב. למידה מרעידה ומרגשת שמפילה אסימונים ומזמינה אותנו לחדד, לדייק, להתאים ולשנות כל מיני דברים בקשר עם הילדים שלנו.

בואו בואו! יש לנו על מה לדבר.