היום היא תתקשר

״עובר יום ועוד יום ואני אומרת לעצמי היום היא תתקשר.
עברו כבר 5 ימים מאז שדיברנו ואני מרגישה שכבר מזמן היא הייתה צריכה לבדוק מה איתי.
אם היא לא מתקשרת אז גם אני לא אתקשר.
לא רוצה לדבר איתי אז אני לא אנדנד לה… היא עסוקה אין לה זמן …"

את הסיפור הזה סיפרה, במפגש של אחת הקבוצות, משתתפת כבת 65.

"אין להם זמן הם עסוקים יש להם ילדים עבודה…"
גם את המשפטים האלו אני שומעת בלי סוף בקבוצות שאני מובילה ומתחת למילים האלה, הנאמרות בקול קשה ומתוח ובטון כועס, אני מזהה גם את העלבון הזה שמזדחל וממלא את עיניה של האישה הנפלאה הזו בדמעות.

"איך זה שהילדה הזו שהייתה כל עולמי לא רואה אותי? איך זה שהילדה הזו שעל כל דבר הייתה מתקשרת בוכה לשתף אותי, לא חושבת שזה חשוב להתקשר אלי?! אחרי שהשקענו את הנשמה לילות בלי שינה, רגעים של חרדה, כל כך הרבה מאמץ…איך זה שהפעולה הפשוטה של להרים טלפון בסוף היום או לפחות פעם ביומיים שלושה לא פשוט קורית מעצמה?"״
תחושה של חוסר אונים של אמא בת 65 אל מול ביתה בת ה38.

מכירים את החוויה הזו, את תחושת חוסר האונים? שואלים את השאלה הזו? או שאלה דומה?
גם אתם מרגישים לפעמים עלבון או צריבה בגרון?

עלבון ואכזבה מה ההבדל ביניהם? והאם נצליח לקבל את זה שהקשר עם הילדים לא סימטרי.

הרבה פעמים אנחנו מתאכזבים כי לא קורה משהו שרצינו מאד שיקרה. כשמדובר בעלבון מתלווה לזה החוויה שזה ממש מופנה כלפינו החוויה שלא רואים אותנו. שאנחנו לא חשובים.

אז חשוב לי שתזכרו את ההבדל ולפעמים תסכימו לקבל את זה שהילדים לא מכוונים לפגוע בנו הם פשוט באמת חווים אחרת את היחסים. גם בבגרות ילדים לא מצליחים לצאת מהעמדה החד סיטרית- אנחנו ההורים דואגים להם ולא הם לנו ועדיין זה לא מכוון לפגוע בנו.

מזמינה אתכם להצטרף אלי וללמוד איך למצוא דרך מלך בקשר עם ילדיכם. (לדף הקורס לחצו כאן)