אחריות או עזרה?

לפני הרבה שנים חברה טובה שלי סיפרה לי את הסיפור הזה- ״יום אחרי הלידה נמנמתי ושמעתי לידי בכי, בעצם צווחות של תינוק. מתוך שינה אמרתי לעצמי -שמישהו יפסיק כבר את הבכי הזה.. נו כבר… בבת אחת הקצתי ונזכרתי שזו אני שצריכה להפסיק את הבכי הזה.. שנים הולך איתי הסיפור הזה. אחריות כבדה. להרגיע, להאכיל להלביש, להקשיב לשים את עצמי בצד, להתבונן, להתקרב, לפעמים דווקא להתרחק, לפרנס להיות סבלנית ועוד ועוד ועוד..

לפני עשרים שנה בטיול ביהודיה הלכתי עם הבת שלי במנשא על הגב. הרגליים היציבות שלי רעדו. אני טיילנית רצינית מרגישה בטוחה מאד בטבע ופתאום הרגליים רועדות לי ומעדתי. נפילה קטנה אבל אני זוכרת את הפחד שהציף אותי החשש שזו שעל גבי לא תפגע. זוכרת את תנועות הבלימה, הלב דופק בטרוף. למזלי הסיפור הזה נגמר טוב.

בת 21 הקטנה הזאת והחשש הקטן שמשהו יקרה לה, גם עכשיו מתגנב לפעמים לליבי ועכשיו זה ממש לא בידי. אין ברירה אני חייבת לסמוך עליה. היא בפורטוגל עכשיו ויומיים לא ענתה לטלפון ואני מתאפקת סומכת עליה אבל החשש שם, מכרסם והולך איתי בלילה למיטה. אחריות שמתחלפת בלסמוך בלהאמין שנתתי מה שיכולתי. את האחריות שלי העברתי אליה -עכשיו היא אחראית לעצמה. כל כך קשה לשחרר ופשוט לסמוך. בת 21 תהיה בת 28 תהיה בת 38 ואני אהיה שם בשבילה אבל האחריות שלה.

כל כך הרבה פעמים אני פוגשת בקבוצות את הערבוב הזה בין הורים לילדים. אחריות כלכלית, אחריות על הנכדים, אחריות על היחסים עם האישה שלו , אם היא רוצה לעזוב את העבודה רועד לי הפופיק… בלבול גדול וקושי גדול להפסיק לקחת אחריות. לעזור- בטח בשמחה אבל אחריות? אז מה הגבול? מתי זו כבר באמת אחריות שלהם? ומה עושים עם הפחד? איך עושים שהילד שלי לא יהפוך לאקמול שלי?

זה בדיוק אחד הנושאים שעליו אני מדברת בקבוצות שבהן לומדים את המודל:'תנאים של חיבה'. אם אתם הורים לילדים בני 25 ומעלה, רווקים,נשואים, עם או בלי ילדים, המודל הזה שפיתחתח עם עליזה חושן, יכול לעזור לכם מאד. בעשרה מפגשים, היחסים הכי מורכבים בעולם נדונים מכל הכיוונים. (לדף הקורס לחצו כאן)

בואו לא תצטערו!