אוסטרליה

אתמול בבוקר התקשרתי לבן שלי שכבר מעל שנתיים נמצא באוסטרליה. היה משהו אחר בשיחה הזו. בדרך כלל אנחנו משתפים אחד את השנייה בפתיחות רבה, עד לפרטים הקטנים שיחות ממש טובות. גם לפני כן היה כך, אבל המרחק ללא ספק קרב ביננו. עד היום בכל פעם ששיתף בתוכניות שלו הייתי סקרנית ומתעניינת מאד, פתוחה וקשובה לרצונות שלו, לא ביקורתית, תכלס ממש זורמת.

משהו בשבוע האחרון הציף אותי. אני כמובן כבר כל כך מתגעגעת ופתאום זה תפס מקום יותר מבפעמים קודמות.

הייתי אסרטיבית יותר ואמרתי לו שאני רוצה שיבוא. משהו בטון שלי קומם אותו והוא הגיב קצת בתוקפנות כאילו מתכונן לשמור על הלגיטימציה שלו שלא לספק את רצוני. שמעתי בקול שלו את האמביוולנציה – הוא רוצה לשמח אותי אבל גם רוצה לעשות מה שמתאים לו. גם הוא רוצה לבוא לבקר אבל זה לא בוער בו כמו בי.

טוב יכולתי ממש להתקרבן – להיעלב שהוא לא רוצה לבוא ממש כמו שאני רוצה, לכעוס ולהגיד משהו כמו- מה קרה פעם אחת אני ממש אומרת מה אני רוצה וכבר זה מעמיד אותך על רגליים אחוריות??? איכשהו הצלחתי לעצור את עצמי ולהגיד לו – אני רוצה את החופש לבטא את מה שחשוב לי בלי שתרגיש מאוים ובעצם בלי לחשוש שתרגיש מאוים.

השיחה נפתחה נרגעה ונהייתה עמוקה יותר. זה שימח אותי. לא קל לוותר על הרצון שלי שדברים יקרו כמו שאני רוצה. כל כך הרבה שנים דברים בחיים שלהם קרו כמו שאני רציתי, בחרתי, כיוונתי. לפגוש את הרצון החזק של הילד שלי מנוגד לרצון שלי זה לא קל. לפעמים זה מייצר כעס ומרחק ונסיון להתערב בכוח. לפעמים זה מעורר תחושות של קורבנות. אבל כל זה קורה כשבעצם אנחנו רוצות להתקרב אליהם.

לפני מספר שנים יצרתי עם עליזה חושן את המודל 'תנאים של חיבה'- שעוסק ביחסים בין הורים וילדים מעל גיל 25 (רווקים נשואים עם או בלי ילדים). באמת מודל מרתק.

אז אם אתם הורים לילדים מבוגרים אני מזמינה אתכם להצטרף אלי לקורס משנה חיים. (לדף הקורס לחצו כאן)